בלי היכולת לזכור, העולם לא היה "נשאר" כפי שהוא, לא היינו יכולים לדעת מה נמצא מולנו, לזהות, למיין, לחשוב על העולם. מספרים שכשהספרדים הגיעו באוניות הראשונות לאמריקה, הילידים (אינדיאנים) לא יכלו בהתחלה "לראות" את האוניות העצומות שהתקרבו מקו האופק, מכיוון שבתפיסה שלהם לא היה קיים דבר כזה. בהמשך הם "למדו" שיש דבר עצום שכזה שמגיח מהים, ומתוך הזכרון יכלו לזהות ו"לראות" את האוניות. גם אצל תינוקות מן הסתם יש מנגנון למידה שכזה, דרכו "מתפתחת" התודעה.
אבל גם הזכרון שלנו הוא תופעה חמקמקה. נסו "לזכור" משהו ששכחתם ושאתם יודעים שידעתם. האם בכושר הזיכרון שלנו יש לנו שליטה? אנחנו מנסים "לאמץ" אותו ולא תמיד מצליחים. דווקא כש"אנחנו" מרפים... פתאום זה בא. ועכשיו, הפנו "מבטכם" אל "זה" שמתבונן אפילו ביכולת הזיכרון שלו. תראו שאתם נמצאים אפילו לפני תופעת הזיכרון או השיכחה. גם לפני ש"היה" לכם כושר זיכרון, אתם הייתם. גם לפני שהיה לכם "מה" לזכור, הייתם. האם אתם יכולים "לראות", את עצמכם? האם אתם קיימים כאובייקט, ישות, צורה כלשהי? או שאתם פשוט קיימים לפני כל דבר אחר, לפני שם או צורה, לפני שיש לכם הורים, לפני לידה וגוף. אפילו לפני תשומת לב וזיכרון. קיימים לא כ"משהו" או "מישהו" אלא פשוט קיימים. והערך של השאלה הזו הוא לא בתשובה שתינתן או לא תינתן, אלא באפקט שהיא יוצרת בכם, ברגע זה, מי אתם?
